רשות שדות התעופה נ' אפרים שמואלי (1992) בע"מ

החלטה

בפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר ואשר במסגרתה עותרת המשיבה לחיוב המבקשת בתשלום סך של 22,428 ₪.

התביעה הוגשה עוד ביום 25.5.10 אך עקב התמשכות הליכים לביטול פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד, התקיים הדיון בבקשת הרשות להגן רק ביום 14.3.12.

העובדות הרלוונטיות

המשיבה הינה רשות ציבורית אשר במסגרת פעילותה מחזיקה ומנהלת מסופי גבול יבשתיים ובהם גם זה המכונה "מסוף אלנבי" בגבול עם ירדן (להלן: "המסוף"). המשיבה הינה חברה פרטית העוסקת בשירותי מכס ועמילות.

ביום 1.9.04 נכרת בין הצדדים חוזה הרשאה (להלן: "החוזה") לפיו ניתנה למבקשת הרשות להשתמש במשרד בשטח של 10.82 מ"ר במסוף (להלן: "הנכס") לתקופה שמיום 1.9.04 ועד 31.8.10. כנגד הרשאה זו התחייבה המבקשת, בין היתר, לשלם למשיבה דמי שימוש ותשלומים שונים בהם גם תשלום עבור צריכת החשמל.

לטענת המשיבה בכתב התביעה, לא עמדה המבקשת בהתחייבויותיה, לא שילמה את דמי ההרשאה לתקופה שמיום 1.10.08 ועד 31.8.10, לא שילמה עבור צריכת החשמל לתקופה שמיום 1.7.08 ועד 31.12.09 ואף לא שילמה את ריבית הפיגורים בגין אי ביצוע התשלומים. עקב התנהגות המשיבה חולטה ערבות בנקאית אותה הפקידה בסך של 9,091 ₪ וסכום התביעה מבטא את יתרת חובה של המבקשת.

לטענת המבקשת, העובדות המובאות בכתב התביעה אינן מבטאות את השתלשלות הדברים לאשורה ולהלן גרסת המבקשת:

בתחילת 2008 כפתה המשיבה על המבקשת ועל כל דיירי הבניין, לעבור למשרד חלופי גדול יותר. המשיבה נימקה החלטתה ברצונה להרוס את המבנה מטעמי בטיחות, אך התברר שלטענה אין בסיס.

בעקבות החלטת המשיבה, עברה המבקשת למשרד אחר בשטח גדול יותר (12.49 מ"ר במקום 10.82 מ"ר) ונאלצה לשאת בתשלומים גבוהים יותר בגינו. המעבר לווה בכשלים ובתקלות רבות.

בשל קשיים אליהם נקלעה המבקשת, פנתה המבקשת למשיבה במחצית 2008 בבקשה לסיים את השכירות או לאפשר לה להביא שוכר חלופי לנכס ומאז סוף 2008 לא עשתה המבקשת כל שימוש בנכס.

המבקשת הציעה שוכרים חלופיים רבים אך המשיבה סירבה בחוסר תום לב. ביום 1.3.09 פנתה המבקשת בבקשה בכתב לסיים את השכירות אך שוב נענתה בסירוב ובחוסר תום לב. כך נותר הנכס ריק וחסר שימוש, בעוד שוכרים אחרים אשר פנו למשיבה בבקשה דומה נענו בחיוב ואז זכו בהשבה. למרות זאת, חילטה המבקשת שלא כדין את הערבות שנמסרה לה כבטחון.

על רקע מסכת עובדתית זו, טוענת המבקשת כי אין בסיס לתביעה וזו אף איננה מתאימה להתברר בסדר דין מקוצר.

בדיון אשר נערך ביום 14.3.12 נחקר מנהל המבקשת על תצהירו והצדדים סיכמו טיעוניהם בעל-פה.

דיון

טענתה הראשונה של המבקשת הינה למחיקת כותרת.

תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:נ "התקנות") קובעת את סוגי התביעות שניתן להגיש בסדר דין מקוצר, ובהן תביעות על סכום כסף קצוב "מכח חוזה או התחייבות, מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב". בהתאם להלכה הפסוקה, די בראשית ראיה בכתב וזו אכן צורפה לכתב התביעה דנא – הסכם ההתקשרות בין הצדדים, כשהוא חתום על ידי המבקשת.

לטענת המבקשת, התביעה המתייחסת לחוב בגין צריכת החשמל והשירותים נתמכת רק ברישומי המשיבה ולא במסמכים חיצוניים, כגון של חברת החשמל, שלכן אין בהם כדי להוות עמידה בתקנות. טענה זו לא ניתן לקבל. הכלל הוא אמנם שתביעה בסדר דין מקוצר צריכה להתמך בראשית ראיה בכתב, אך אין כל חובה שסכום התביעה גם הוא ייתמך בראשית ראיה בכתב. בתביעה על הפרת חוזה די בכך שתובא ראיה בכתב לחוזה עצמו, ואין צורך להביא ראיה בכתב לענין הפרת החוזה כתנאי מוקדם לתביעה בסדר דין מקוצר. ככלל, כך נקבע בהלכה הפסוקה, הדרישה לצירוף מסמכים לכתב התביעה היא מינימלית (ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ פד"י מז (5) 133, 137).

משצורף לכתב התביעה חוזה בחתימת המבקשת וכאשר אין כלל טענה כי אין מדובר בתביעה לסכום שאיננו קצוב, מתאימה התביעה לבירור במסלול של סדר דין מקוצר והטענה למחיקת כותרת – נדחית.

אשר לטענות ההגנה עצמן, מושכלות יסוד של דיני הפרוצדורה האזרחית המה, כי בשלב זה של דיון בבקשת רשות להגן עול ההוכחה המוטל על המבקשת מצומצם. המבקשת איננה נדרשת בשלב זה להראות כיצד תוכיח את גרסתה ולפיכך תינתן רשות להגן אפילו נטענה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. לא שוקלים בשלב זה את מהימנות המבקשת או את סיכויי הצלחתה בתיק העיקרי. די לה למבקשת בשלב זה להראות כי יש בידיה טענות הגנה לכאורה, אשר אם יוכחו יובילו לדחיית התביעה. מאידך, חייבת המבקשת להיכבד ולפרט את טענותיה. טענות כלליות וסתמיות לא יצדיקו מתן רשות להגן ואף טענות אשר יופרכו ויתבררו כהגנת בדים – לא יספיקו כדי מתן רשות להגן.